קורח ועדתו טענו: "כי כל העדה כולם קדושים" – אם כולם קדושים, מדוע משה ואהרן הם המנהיגים? בעיניהם, הקדושה של עם ישראל צריכה להביא לשוויון מוחלט בהנהגה.
משה השיב במעשיו שלא מדובר בשררה אישית, אלא בשליחות מאת ה'. כשם שבגוף יש איברים שונים עם תפקידים שונים, כך גם בעם ישראל: כולם קדושים, אך לא כולם נועדו לאותו תפקיד.
שורש המחלוקת לא היה על עצם קדושת ישראל, אלא על השאלה האם אפשר לקבל את העובדה שדווקא מתוך עם קדוש יש מי שנבחר לתפקיד מיוחד. קורח ראה את השוויון; משה ראה את הייעוד הייחודי של כל אחד בתוך השוויון.
מחלוקת קורח מלמדת שקדושה אמיתית אינה מבטלת הבדלים ותפקידים, אלא נותנת מקום לכל אחד למלא את שליחותו המיוחדת.
